שיתאבדו הם!
זה מה שהייתי אומר לשופט מוריס בן עטר זצ"ל אם הייתי יכול לפגוש אותו לפני שפינה את עצמו באופן כל כך טראגי מדרכם של הממונים עליו.
בואו נודה על האמת – השופט בן עטר אולי יוצא דופן בתגובתו אך לא במניעים למעשהו. רבים מתוכנו מעבירים חלק גדול מחיי העבודה שלנו בתחושת מסוימת של אשמה וכשלון על שאיננו מסוגלים לעמוד בדרישה למלא בשלמות את כל המשימות המוטלות עלינו. או שאנחנו מפגרים במשימות או שאנחנו 'מחפפים' כדי לעמוד בקצב. בכל מקרה רגשות אשמה ברמה זו או אחרת הם בני לוויה תמידיים של חיינו בעבודה.
עבודה היא בעצם עונש. כך לפחות חשב מחבר הפרקים הראשונים של ספר בראשית.
סיפור הגירוש מגן עדן הוא תאור הידרדרותו של האדם מחיים אידיליים לחיים במצב של גירוש ושל עונש. עצם העובדה שכותבי התנ"ך ראו צורך לתאר את השתלשלות הנסיבות הטראגית שהביאה למצבו הנוכחי של האדם, מראה שלא חשבו את מצבו של האדם בתקופתם כטבעי ורצוי.
סיבת הגירוש מגן העדן היא כידוע האכילה מעץ הדעת. אולם לאחר הביס הגורלי, אלוהים אינו מבצע את עונש המוות שבו איים קודם לכן ("כי ביום אוכלך ממנו מות תמות"), אלא מטיל על האדם עונש אחר, קרוב מן הסתם בחומרתו לעונש המוות: "וישלחהו…מגן עדן לעבד את האדמה". הוא נדון לעבודה עד סוף ימיו – "בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה".
מאז כתיבת התנ"ך זרמו מים רבים בנהר האידיאולוגי. בין אם נודה בכך ובין אם לא, העבודה הפכה מעונש קרוב בחומרתו לעונש מוות בעיני מחברי התנ"ך למרכיב החשוב והערכי ביותר בחיינו.
העבודה קובעת את הסטאטוס החברתי שלנו, תפיסתנו העצמית, מצבנו הכלכלי ומקום המגורים שלנו. לעבודה השפעה עצומה על מצב רוחנו ועל מצב בריאותנו.
מגיל ארבע, עם הליכתנו לגן הילדים אנחנו נכנסים למערכת חינוך המכוונת להכין אותנו לתפקד בעולם העבודה.
אך האדם כנראה אינו מתוכנן גנטית לעבודה רצופה של 12-8 שעות ביום במשך חודשים רצופים ללא הפסקה. מעולם, עד למאתיים השנה האחרונות, עד לעידן התעשייתי, לא נוצר על האדם לחץ לעמוד בעומס עבודה כזה. צפייה בסרטים המתעדים חיי חברת ציידים-לקטים מפגישה אותנו עם אנשים המבלים את מרבית זמנם במנוחה ומשחק עם ילדיהם ושיחה עם בני משפחתם או חבריהם. האנתרופולוג ריצ'רד לי שערך מחקר על חברת ציידים-לקטים, החיה בשולי מדבר הקלהארי, מדד במשך חודש את שעות 'העבודה' של הפרטים בקבוצה. הוא מצא שהם 'עובדים' בממוצע שעתיים ביום (עד כמה שטיול בטבע ופעילות צייד יכולים להיחשב כעבודה). מחקרים אחרים, באזורים אחרים של העולם, מצאו עד לחמש שעות עיסוק בעניינים שאינם מנוחה.
האובדן האולטימטיבי של האוטונומיה האישית מתרחש בעבודה. אנחנו מאבדים את הבעלות על זמננו ולרוב גם את החירות לפעול לפי ערכינו המוסריים הבסיסיים ביותר. כן, גם השופט בן עטר למרות פעילותו במקדש הצדק, איבד את החירות לפעול לפי ערכי המוסר שלו.
לפי בני משפחתו השופט בן עטר היה מה שניתן לכנות 'פרפקציוניסט'. הוא פשוט לא היה מסוגל מוסרית להוציא מתחת ידיו חצי עבודה. הוא לא היה מסוגל למלא את דרישות מנהליו – לחפף!
כדי לטפל בבעיות של מתח בעבודה יש כמובן צורך לטפל בכול הגורמים – אישי, בין-אישי ומערכתי.
מה יכול כל אחד מאיתנו לעשות בפינתו, לעצמו, כדי לצמצם את השפעת המתח?
הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא להכיר בעובדה שהשיטה הקפיטליסטית מביאה לכך שכוח העבודה שלנו ינוצל עד לקצה גבול יכולתו באותו המובן שכל מכונה אחרת במפעל תנוצל עד לקצה גבול יכולתה. הכרה זו יכולה להפחית בהרגשת האשמה מאי יכולתנו למלא בשלמות את כל המטלות. ברוב המקרים הסיבה שאיננו מספיקים למלא את כל המטלות המוטלות עלינו נעוצה בשיטה ו/או במנהלים ו/או במדיניות החברה ו/או בתחרות ו/או בעוד גורמים רבים שלא נמצאים בשליטתנו. הכרה נוספת חשובה היא שרוב חברינו לעבודה חשופים גם הם ללחצים דומים וגם הם חווים ניצול עד קצה גבול יכולתם. כך, גם אם אינם מראים זאת, חלק ניכר מהם מרגישים כמונו. הכרה זו תוביל לביטול תחושת ייחודיותנו ולהבנה שאנו אנושיים לגמרי ושותפים למאות מיליוני עובדים בעולם כולו, שאינם מסוגלים לעמוד בדרישות מקום העבודה ללא רמה גבוהה של מתח ותסכול.
זיהוי מקורות המתח חשוב. לחצים המזוהים כנובעים מהיעדר התאמה בין כישורים אישיים ודרישות התפקיד, ראוי שיזכו לתשומת הלב והאומץ הראויים לשינוי בחירת מקום העבודה או אופי התפקיד. לעיתים מעבר למסגרת המאפשרת יותר אוטונומיה בנושאי עומס עבודה כמו: עבודה עצמאית, ייעוץ או משרה חלקית הן כמה דוגמאות לשינוי מסוג זה. קידום יתר למשל הינו גורם מתח מתמשך בעבודה, לא פחות מקידום חסר, מצב מורכב שבו נטרול מתח דורש הכרה ביכולתנו המוגבלת ואף ויתור על תפקיד נחשק. צעד מסוג זה דורש ויתור לא פשוט מצידו של האגו, שמחד חשוב כמנגנון הישרדותי בעולם תובעני ומאידך הוא מופנה לעיתים נגד טובתנו.
הפתרון האולטימטיבי ובעל ההשפעה האופטימאלית לטווח ארוך, הוא פשוט להפסיק לעבוד. שאלו את עצמכם שאלה פשוטה: "האם הייתי ממשיך לבוא לעבודה יום יום גם אם לא הייתי מקבל משכורת?" תשובה שלילית לשאלה זו, ובתנאי שהשכר מעבודתכם אינו הכרח קיומי, מסמנת שהזמן לשקול ברצינות פרישה מהעבודה הגיע.
יהי זכרו ברוך.
מיקי
הנה מישהו שמנסה (לעשות מה שאתה עשית, אבל לא כל כך מצליח כי הוא רק בן 40…):
http://www.ted.com/talks/nigel_marsh_how_to_make_work_life_balance_work.html?utm_source=newsletter_weekly_2011-02-08
רונית
תודה על הלינק. ההצאה של נייג'ל מרש מאוד מעניית ומשעשעת. נדמה לי שהוא מדבר על מודעות וספונטניות ככלים לטיפול באיזון בין משפחה ועבודה. אנסה לחפש אינפורמציה על שיטתו.
למיקי, ברכות על האתר החדש!
בהסתכלות על חיינו למדתי ,שהאדם או הפרט פעמים רבות אינו המנוצל האולטימטיבי של השיטה הקפיטליסטית, אלא גם משתף פעולה איתה מרצון,תוך שאינו מקדיש מחשבה לשאלה מה תהיה השפעת מעשיו על בריאותו הגופנית והנפשית, וסוגד לעגל הזהב.
בין הכל ללא כלום-קיים גם האמצע. אתייחס לכמה נקודות: לאחר שכמעט השלמנו עם הגירוש מגן העדן, באה היהדות (זו שאנו החילוניים אוהבים לבקר את חסרונותיה ולהתמקד בחלקים שלעיתים פוגעים ב"חופש המוחלט" שלנו) ,ויחד עם התיאור של "בזעת אפך תאכל לחם",הנחילה לנו את רעיון השבת, ואת רעיון שנת השמיטה, כשהמטרה המרכזית של שניהם היא לעשות הפסקה ברצף העמל שבו אנו מחוייבים (וכן, לפעמים גם נהנים ממנו) ולקטוע את הנסיון הבלתי פוסק לסיים את המטלות שלנו (גם אלו שאנו מטילים על עצמנו ללא שום קשר לסמכות קפיטליסטית עליונה שמצווה עלינו), להקדיש זמן ללימוד (ואפשר גם לימוד תורה), לעיסוק רוחני, למשפחה, חברים,לטיול בטבע (ולא לטיול של שבת במרכזי הקניות)
האם לא נתקלנו כל אחד במקום עבודתו באנשים שהיה צורך לחייב אותם לצאת לחופש, וכאשר יצאו לא ידעו מה לעשות במוצר יקר הערך הזה? נסה להגיד לציבור העובדים בישראל שבמקום לקבל דמי הבראה יהיה חייב לצאת להבראה בפועל (כן, גם למי שמתמודד עם המינוס), ושבקרן השתלמות אי אפשר לחדש רכב. אני מאמין שמנהל/ת או בעלים של חברה בשיטה הקפיטליסטית ואפילו מתוך רצונם לנצל את "המכונה האנושית" עד תום, חייבים לנהוג ב"מכונה" זו בדרך של ראייתה כהשקעה עם החזר לטווח ארוך -כבוד ויחס אנושי,אתגר ותוכן, המנעות מכיבוש דורסני של רוב שעות היממה של העובד והקפדה על יציאה לחופש וטיולים במסגרת העבודה או מחוצה לה. אפשרי גם קיום המודל של קפיטליזם נאור, אך כדי לקיימו יש צורך כמו בכל תחום ומסגרת במנהיגות ושיעור קומה.
ולסיום, תמשיך לחקור ולכתוב לנו פוסטים מרתקים !
יוסי
יוסי
תודה על התגובה. אכן יש יותר מצד אחד למטבע.
מיקי