סרטן מוח מסוג GBM או בשמו המלא Glioblastoma Multiform הוא הנורא ביותר מבין סוגי סרטן המוח. תוחלת החיים לאחר הגילוי היא שנה בערך ובמבוגרים אין כל סיכוי לריפוי.
והנה לפני כחודש בא פרופסור בשם תומס סייפריד (Seyfried) ומתאר במאמר מדעי בכתב עת יוקרתי לחקר סרטן דרך פשוטה לרפאGBM – שילוב של דיאטה קטוגנית דלת קלוריות ו"צום רפואי" של 7-10 ימים. (ראיון פודקאסט עם תומס סייפריד)
צום רפואי הוא צום מוחלט, חוץ משתית מים. צום רפואי גם הוא בעצם סוג של "דיאטה קטוגנית" – כלומר דיאטה שבה ניזון הגוף מ"קטונים" או בשם אחר "גופי קטון" (Ketone Bodies). קטונים הם מולקולות שהם תוצר של תהליך עיבוד השומן על ידי הגוף לאנרגיה. גם דיאטה דלת פחמימות ועתירת שומן היא דיאטה קטוגנית אם כי פחות קיצונית מצום. צום או לא צום חוק שימור האנרגיה עובד והתאים שלנו חייבים לקבל את הקלוריות ממקור כלשהוא. צום הוא בעצם מצב שבו אתה "אוכל" כמעט 100% מהמזון מהשומן שנצבר בתאי השומן. הגוף שלנו מאחסן בממוצע 160,000 קלוריות בתאי השומן. בהיעדר אינסולין שמח השומן לצאת מתאי השומן ולהזין את הגוף.
אגב, לפי מה שידוע כיום על התזונה במיליוני השנה שבהם התפתח הגזע האנושי, היינו תמיד על דיאטה קטוגנית בהיות השומן מקור האנרגיה העיקרי שלנו. כל זאת כמובן עד 10,000 השנה האחרונות, שבמהלכם עברנו לפחמימות כמקור המזון העיקרי.
ובכן מה לסרטן ולדיאטה קטוגנית?
מזה שנים ידוע שבתאי סרטן האנרגיה חייבת לבוא מגלוקוזה (סוכר). התאים הסרטניים חוזרים למצב עתיק ומעבדים את הגלוקוזה בתהליך פרימיטיבי שבו עיבדו החד תאיים הראשונים על פני כדור הארץ סוכר – בתסיסה. יתרונו של התהליך הוא בזאת שאינו צורך חמצן. כך יכולים התאים להתרבות באווירה שבה אין הרבה חמצן.
מזה שנים מנסים חוקרים לטפל בסרטן בעזרת דיאטה קטוגנית בהצלחה חלקית. אולם, טוען פרופסור סייפריד, במקרה של גידולי מוח יש לדיאטה השפעה לטווח יותר ארוך. בעוד שסרטן רגיל יכול, בהיעדר סוכר,להיזון גם מתרכובת הנקראת גלוטמין, במוח תרכובת זו לא נמצאת וה BBB – מחסום הדם המוחי, לא מאפשר לה להגיע למוח ממקורות חיצוניים לו. כך, כאשר המוח ניזון מגופי קטון, התאים הרגילים מתפקדים כרגיל אך תאי הסרטן פשוט מורעבים ומתים.
סייפריד ביצע ניסויים מוצלחים בעכברים ועל תאים של סרטן אנושי, אך עד כמה שנראה מהמאמר, עדיין לא על אנשים.
ועכשיו לנושא אישי אבל עדיין קשור לפוסט ובכלל לבלוג הזה.
היום הוא יום השנה השמיני לפטירתו של חברי הטוב צביקה ליבנה. ואני מבקש להקדיש את הפוסט הזה לזכרו.
צביקה היה, ככל אדם, אדם מיוחד. בילדותו היה תלמיד מבריק ורשג"ד בצופים והיה זה אך טבעי שימשיך לסיירת מטכ"ל, בה שירת כמפקד צוות וכקמב"צ. את השכלתו הפורמלית השלים כדוקטור ב MIT ולפני שהפך לאיש עסקים עשה את חלקה הראשון של הקריירה שלו כמרצה באוניברסיטאות תל אביב וקולומביה. הוא השאיר אם, אשה ושני ילדים שאתם אנחנו חולקים את ההווה בצד הזכרון.
יחודו של צביקה, לגבי (כי לגבי אחרים יכול היה יחודו להיות אחר), היה בשילוב של סקרנותו האינטלקטואלית עם עניין אנושי אמיתי באחר. עומק ההקשבה שלו שיקף את שני סוגי העניין, האינטלקטואלי והאנושי.
כאשר חלה החליט להלחם במחלה במיטב הכלים האינטלקטואלים והאנושיים שעמדו לרשותו. הוא לקח אחריות מלאה לטיפול והפך בעצם לקבלן של שרותי רפואה מקצועיים בתחומים השונים שנשקו למחלתו. לצורך כך הוא העסיק צוות חברים לא קטן שנענה ברצון, כל אחד בתחום התמחותו:, רפואה. חיפוש אינפורמציה, קבלת החלטות.
מאז משמש לי צביקה דוגמא לקבלת אחריות על בריאותי. אחרי שעברתי עם צביקה את מסע המאבק במחלה לעולם לא אומר עוד: "הרופאים יודעים, הרופאים יחליטו" וזאת לא מתוך חוסר כבוד לידע שלהם אלא מתוך ידיעה שככל מומחה, תחום הידע שלהם מוגבל והעובדה שהם יודעים יותר ממך בתחומם אינה משחררת אותך מקבלת אחריות לדרכך. תמיד אזכור את דרכו – לאסוף מקסימום אינפורמציה ולהחליט בעצמי.
אולי זו הסיבה שצביקה חי עוד שנתיים לאחר שחלה, כפול מהממוצע הצפוי למחלה מהסוג שהייתה לו – סרטן מוח מסוג GBM.
צביקה
