ההדזה – חלון אבולוציוני לעבר שעדיין נמצא בתוכנו

"הם לא מגדלים אוכל, הם לא מגדלים חיות, הם חיים ללא חוקים או לוחות שנה. הם חיים חיי צייד-לקט שהשתנו מעט במשך 10,000 שנה. מה הם יודעים שאנחנו שכחנו?"

יש אנשים שגילו את ההיבט הבריאותי של דיאטה עתירת שומן ואז גילו שזו הדיאטה שתואמת את התנאים שלאורם התרחשה האבולוציה שלנו, כלומר את הגנים שלנו. אני עברתי תהליך הפוך. מאז ומתמיד הוקסמתי מחבורות ציידים לקטים. הטבעיות שלהם, התום, החופש ריתקו אותי ובכל קושי בהתמודדות עם חיי היום יום ניסיתי למצוא את הסיבה בהבדל בין מצבנו המודרני והמצב הטבעי שלאורו התפתחו הגנים שלנו המשך מיליוני שנה. לדיכוטומיה בין הדיאטה הנוכחית של העולם המערבי ובין הדיאטה של ציידים לקטים ולהשפעת הסטייה ממנה על בריאותנו נחשפתי רק לפני כשנה וחצי, עת כתבתי ספר על פרישה מוקדמת תוך שימוש בצייד לקט כמודל.

כל הסיפור הארוך הזה בא להסביר מדוע טרחתי לתרגם קטעים מכתבה שנדפסה לאחרונה באתר של נשיונל גיאוגרפיק (לינק). כל פרשנות מיותרת. הנה הקטעים:

"אני רעב" אומר אונוואס, כשהוא יושב ישיבה שפופה ליד המדורה שלו, ממצמץ בשלווה דרך העשן. הגברים לידי ממלמלים בהסכמה. עכשיו מאוחר בלילה, עמוק בתוך הבוש של מזרח אפריקה.

אונוואס מזכיר עץ שהוא איתר בזמן המסע שערך בשעות היום.  הגברים מסביב למדורה מצטופפים סביבו. "הוא נמצא בנקודה קשה", מסביר אונוואס, "פסגה של גבעה תלולה שעולה ממישורי העשב. אך העץ", הוא מוסיף, כשהוא פורש את זרועותיו כמו ענפים, "מלא בבונים". עוד מלמולים נשמעים. ואז זה פתאום מוסכם. כולם נעמדים ולוקחים את קשת הציד שלהם.

אונוואס הוא אדם זקן, אולי מעל 60 – שנים אינם יחידות זמן שהוא משתמש בהם – אך רזה ובריא בדרך ההדזה. גובהו כמטר וחצי. לאורך זרועותיו וחזהו הירוגליפים של חיים בבוש, צלקות ממסעות צייד, צלקות מעקיצות נחש, צלקות מחיצים ומסכינים ועכבישים וקוצים. צלקות מנפילה מעץ באובאב. צלקות מתקיפה של פנתר. הוא נועל סנדלים משאריות צמיג ומכנסיים חומים קצרים מרופטים. סכין צייד קשורה לירכו, בנרתיק שעשוי מעור של דיקדיק (סוג של צבי). הוא הסיר את החולצה שלו, כמו רוב הגברים בכוונה להסתוות בחסות החושך.

אני עוקב אחרי אונוואס, 10 ציידים אחרים ו 2 נערים כשאנחנו יוצאים בשורה עורפית מהמחנה. הליכה דרך ארץ ההדזה בחושך היא אתגר. שיחי קוצים ושיטה קוצנית שולטים בשטח, ואפילו במשך היום אין דרך להימנע מדקירות ומשריטות. הליכה ארוכה בבוש של ההדזה יכולה להרגיש כמו צריבה מתמשכת של טאטו  – גוף מלא. ההדזה מבלים חלק ניכר מזמן המנוחה שלהם בשליפת קוצים איש מרעהו על ידי חוד סכין.

בלילה הקוצים כמעט בלתי נראים, וניווט נראה בלתי אפשרי. אין שבילים ויש מעט מאוד נקודות בולטות בשטח. ללכת בביטחון, בחושך, ללא פנס, דורש היכרות קרובה עם השטח כמו שיש לך עם חדר השינה שלך אלא שזהו חדר שינה של אלף מילין מרובעים, עם אריות ופנתרים וצבועים משחרים לטרף בין הצללים.

לאונוואס ניווט כזה אינו בעיה. הוא גר כל חייו בבוש. הוא יכול להתחיל אש, כשהוא מסובב מקל בין ידיו, בתוך פחות מ-30 שניות. הוא יכול לשוחח עם 'ציפור מדריכת דבש', כשהוא שורק הלוך ושוב, ולהיות מובל על ידה בדיוק רב לכוורת מלאה דבש. הוא יודע כל מה שיש לדעת על הבוש אך אינו יודע כלום על העולם מחוץ לו. שאלתי אותו מה הוא יודע על אמריקה – שם של נשיא, עיר בירה. הוא אמר שאינו יודע מאום. שאלתי אותו בנימוס אם הוא יודע משהו על איזושהי מדינה. הוא עצר לרגע שקוע במחשבה עמוקה ואחר צעק "לונדון". הוא לא יכול היה לומר מה בדיוק היא לונדון. הוא רק ידע שזה באיזה שהוא מקום מחוץ לבוש.

בערך אלף הדזה חיים במולדת המסורתית שלהם, מישור רחב בטנזניה המקיף את אגם אייסי המלוח והמוגן על ידי השבר הסורי אפריקני. חלק מהם עברו לגור קרוב לכפרים ומועסקים בעבודות חקלאות וכמדריכי תיירים. אך בערך רבע מכל ההדזה, כולל אלה שבמחנה של אונוואס, נשארו ציידים לקטים אמיתיים. אין להם גידולים או חיות משק ואין להם מגורי קבע. הם גרים קצת דרומה מהחלק של השבר שבו נמצאו כמה מהמאובנים העתיקים ביותר, עדות לאדם הקדום. בדיקות גנטיות מראות שהם כנראה מייצגים את אחד השורשים הקדומים בעץ משפחת האדם – אולי בן יותר מ 100,000 שנה.

מה שההדזה כנראה מציעים – והסיבה שהם בעלי עניין גדול לאנתרופולוגים – היא הצצה  לאיך היו החיים לפני הולדת החקלאות, לפני כ 10,000 שנה. אנתרופולוגים מתייחסים בזהירות לראיית ציידים לקטים בני זמננו כ"מאובנים חיי" אומר פרנק מרלו, פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת פלורידה אשר בילה 15 שנה בחקר ההדזה. הזמן לא עמד מלכת בשבילם. אך הם שמרו את סגנון החיים של חיפוש מזון למרות חשיפה ארוכה לקבוצות חקלאיות בסביבתם, וזה אפשרי שחייהם השתנו מעט מאוד במשך התקופה הארוכה.

במשך יותר מ 99% מהזמן מאז שהמין הומו הופיע, לפני שני מיליון שנה, כולם חיו כציידים לקטים. אז, לאחר שצמחים בויתו, הגילוי גרם לארגון מחדש של כדור הארץ. יצור המזון צעד בד בבד עם גידול צפיפות האוכלוסייה מה שאפשר לחקלאים לדחוק או לחסל קבוצות ציידים לקטים. נוצרו כפרים ואז ערים ואז מדינות. בתוך תקופה קצרה יחסית, סגנון החיים של הצייד לקט למעשה נכחד. כיום רק מעט עממים מפוזרים  – חלק באמזון, שניים באפריקה – שומרים על קיום שהוא בעיקרו על צייד ולקט. הפריצה הפתאומית של החקלאות לא באה ללא מחיר. היא הביאה לראשונה מגיפות מדבקות, ריבוד חברתי, רעב ומלחמות בקנה מידה נרחב. ג'רד דיימונד הפרופסור מ UCLA ומחבר הספרים התמוטטות ורובים ושושנים הגדיר את אימוץ החקלאות כלא פחות מ "הטעות הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית" – טעות, הוא מציע, אשר לא התאוששנו ממנה מעולם.

ההדזה לא נלחמים. הם מעולם לא חיו בצפיפות שתסכן אותם במגיפה זיהומית. אין להם היסטוריה ידועה של רעב. להיפך, יש עדויות לאנשים מקבוצות החקלאים שהצטרפו להדזה בזמן של כישלון גידולים. הדיאטה של ההדזה נשארה אפילו היום יותר מגוונת ויציבה מאשר זו של רוב אזרחי העולם. הם נהנים מכמות יוצאת מן הכלל של פנאי. אנתרופולוגים מעריכים שהם "עובדים" – מחפשים מזון בצורה פעילה – בין 4 ל 6 שעות בממוצע ביום. ובכל אותם אלפי שנים הם בקושי השאירו יותר מעקבות רגל על האדמה.

הדזה מסורתיים חיים כמעט לגמרי ללא רכוש. הדברים שבבעלותם – סיר בישול, מיכל מים, גרזן – יכולים להיעטף עם שמיכה הנישאת על הכתף. נשות ההדזה מלקטות תותים ופרי הבאובאב וחופרות כדי להוציא פקעות אכילות. הגברים אוספים דבש וצדים. ציד בבונים בלילה הוא מבצע קבוצתי שנערך רק מספר פעמים בשנה. בדרך כלל הצייד הוא עיסוק לבודד. הם אוכלים כמעט כל דבר שהם יכולים להרוג, מציפורים לגנו, לזברה, לבופאלו. הם אוכלים חזיר יבלות וחזיר בוש ושפן. הם אוהבים בבון, אונוואס התבדח איתי שגבר מההדזה אינו יכול להתחתן אלא אם כן הרג חמישה בבונים. היוצא מן הכלל העיקרי הוא נחשים. ההדזה שונאים נחשים.

הרעל שההדזה מורחים על החיצים שלהם, העשוי ממיץ של ורד המדבר, הוא חזק מספיק כדי להרוג ג'ירפה. אך הוא אינו יכול להרוג פיל בוגר. אם הם יתקלו בפיל שמת לא מזמן הם יזחלו פנימה וייקחו בשר ואיברים פנמיים ושומן ויבשלו אותם על אש. לעתים, כאשר החיה כבדה ורחוקה מידיי כל המחנה יעבור לגופה.

זאת כנראה הסיבה מדוע חקלאות מעולם לא משכה את ההדזה – גידולים מצריכים תכנון. זרעים נזרעים כעת בשביל מזון שלא יהיה זמין במשך חודשים. חיות בית חייבות להיות מוזנות ומוגנות הרבה לפני שאפשר לשחוט אותן. להדזה זה לא נראה הגיוני. למה לגדל מזון או לגדל חיות כאשר זה נעשה בשבילך, באופן טבעי, על ידי הבוש. כאשר הם רוצים תותים הם הולכים לשיח התות. כאשר הם רוצים את פרי הבאובאב הם מבקרים את עץ הבאובאב. דבש מחכה להם בכוורות פרא. והם מחזיקים את הבשר שלהם במחסן הגדול בעולם – האדמה שלהם. כל זה מחייב לנוע-חרש מפעם לפעם וחץ שנורה כמו שצריך.

….יש שקט למספר של דפיקות לב. אז אני שומע צרחות והתנפצויות מטורפות. הרעש מגיע מהחלק הרחוק של הצוק ואני לא יכול לקבוע אם זה אנושי או של בבון. זה שניהם. אנחנו נעים דרך הסבך, חצי מתגלגלים, חצי רצים עד שאנחנו מגיעים לקרחת בין סבך של עצי שיטה.

ושם הוא מונח: הבבון. על גבו, פה פעור, גפיים מפושטות. נורה על ידי גיגה. דחיקת בוהן קלה מאשרת זאת. הוא מת.

…גיגה תופס את הבבון בכף הרגל האחורית וגורר את החיה דרך הבוש בחזרה למחנה. הבבון מונח ליד המדורה של אונוואס בזמן שגיגה מתיישב בצד בשקט עם שאר הגברים. זהו מנהג אצל ההדזה שהאדם שהרג את חיה לא ישוויץ. יש חלק גדול למזל בצייד ואפילו לקשתים הטובים ביותר יהיו תקופות יבשות. זאת הסיבה שההדזה חולקים את הבשר שווה בשווה.

אשתו של אונוואס מתעוררת ראשונה. היא רואה את הבבון תוך מתן סימן כמעט בלתי מורגש של שביעות רצון, הנהון קצר, מוסיפה עצים למדורה. הגיע זמן הבישול. יתר המחנה מתעורר מיד – כולם רעבים – ונגואלה מוריד את העור מהבבון ומותח את הפרווה על ענפים מחודדים. העור יתייבש תוך מספר ימים ויהי מזרון שינה מצוין. זוג גברים שוחט את הבשר והנתחים מחולקים. אונוואס, כמנהיג המחנה, מקבל את הנתח הנחשק ביותר – הראש.

סגנון הבישול של ההדזה פשוט מאוד – הבשר מונח ישירות על האש. בלי גריל ובלי מחבת. זמן הארוחה אינו זמן לנימוסים. מרחב אישי  בדרך כלל לא נשמר. לא משנה כמה צפוף ליד המדורה, תמיד יש מקום לעוד אחד, אפילו אם אתה מסיים על ברכיו של מישהו. ברגע שהושלם בישולו של נתח בשר כל אחד חוטף נגיסה.

ואני מתכוון חוטף. כשהבשר מוכן סכינים נשלפות וההשתוללות מתחילה. יש התנשפויות וחיתוך נתחים ולעיסה ומשיכה. הרעיון הוא לסחוב חתיכת בשר בשיניים ואז לבצוע את חלקך בסכין. דחיפות מרפקים והדיפות הן התנהגות סטנדרטית. עצמות מרוסקות על ידי אבנים ומח העצמות נמצץ. שומן נמרח על העור כסוג של קרם לחות. אף אחד לא מדבר אך צקצוק השפתיים וחריקת השיניים הם קולניים ממש ברמה קומית.

אני רעב, כך שאני צולל לתוך הערימה וחוטף קצת בשר. סטייק של בבון, אני חייב לומר, הוא לא נורא – קצת עם טעם של בשר צייד, אך עברו מספר ימים מאז אכלתי חלבונים ואני יכול להרגיש את הגוף שלי מתעורר יותר ויותר עם כל נגיסה. שומן טהור ולא בשר הוא מה שההדזה  משתוקקים לו למרות שמה שהכי נחמד הוא כפות רגלי הבבון. אני תופס חתיכה אחת ומטיל אותה אל פי אך זה כמו לנסות לבלוע מוחק של עיפרון. כאשר אני יורק את חתיכת כף הרגל החוצה ילד צעיר מיד מרים ובולע אותה.

אונוואס עם ראש הבבון עומד בנוחות מעל ההתכתשות. הוא יושב ברגליים שלובות ליד מדורתו ואוכל את הלחיים, העיניים, ועור המצח כשהוא משתמש בסוליות סנדליו כקרש חיתוך. הוא מכרסם את הגולגולת עד לעצם אז שם אותה באש וקורא לי ולציידים לעישון.

לאחר כשעה אונוואס מושיט ידו לאש ושולף את הגולגולת. הוא מפצח אותה כמו אגוז קוקוס כשהוא חושף את המוח אשר התבשל במשך כשעה התוך הגולגולת. הוא נראה כמו מרק אטריות יפאני, לבן צהבהב, מעלה מעט אדים. הוא מחזיק את הגולגולת לפנים והגברים, כולל אותי מתקרבים קדימה ואנחנו תוקעים את האצבעות לתוך הגולגולת ודולים מלוא החופן מוח ומשליכים אותם לגרוננו בשקיקה קולנית. עם זאת הלילה, סוף סוף בא אל קיצו.

יש דברים שאני מקנא בהדזה בגללם – בעיקר, כמה חופשיים הם נראים. חופשיים מרכוש, חופשיים מרוב ההתחייבויות החברתיות, חופשיים מגבלות דתיות, חופשיים מהרבה מחויבויות משפחתיות, חופשיים מלוחות זמנים, ג'ובים, בוסים, חשבונות, תנועה, מיסים, חוקים וכסף. חופשיים מדאגה. חופשיים לתת גרפסים ולנפוח בלי להתנצל, לחטוף אוכל ולעשן ולרוץ ללא חולצה דרך הקוצים.

אך לעולם לא הייתי יכול לחיות כמו ההדזה. כל חיים, כך נראה לי, הם מסע קמפינג אחד גדול. זה מאוד מסוכן. עזרה רפואית רחוקה. נפילה לא נכונה מעץ, נשיכה אחת מנחש ממבה, התקלות אחת עם אריה ואתה מת. נשים יולדות בסבך, בכריעה. כחמישית מכל התינוקות מתים התוך השנה הראשונה וכמעט חצי מהילדים לא מגיעים לגיל 15. הם צריכים להסתגל לחום קיצוני ולעיתים קרובות לזבובי צה צה צמאים וליתושים נגועים במלריה.

הימים עם ההדזה שינו את תפיסתי את העולם. הם החדירו בי משהו שאני קורא "אפקט ההדזה" – הם גרמו לי להרגיש רגוע, יותר מחובר את הרגע, יותר בלתי תלוי באחרים, קצת יותר אמיץ ופחות בריצה תמידית. לא אכפת לי אם זה ישמע רגשני: הזמן שלי עם ההדזה עשה אותי יותר מאושר. הוא גרם לי לקוות שהייתה דרך להאריך את נפוצות הציידים-לקטים למרות שזה כמעט בטוח יותר מידי מאוחר."

עד כאן התרגום. לקחתי בעיקר את הקטעים המתייחסים לתזונה. הכתבה הרבה יותר ארוכה ומעניינת בהיבטים חברתיים סביבתיים שלא הבאתי כאן. כדאי לקרוא במקור.

שנהייה בריאים

מיקי