הספר 'מבריזים לגן עדן – חיים ללא עבודה' הוא תוצאה של שמונה שנות חיים, לימוד ומחקר מאז שפרשתי פרישה מוקדמת מעבודה בגיל 52. שנים אלה הובילו אותי לפיתוח דרך חיים מלאת אושר וסיפוק. מטרת הספר היא לשתף את הקוראים בדרכי ובמסקנותי מאותם שנות לימוד וחשיבה מתוך תקווה שגם הם יוכלו ליישם חלק מאותם לקחים לחייהם. בנוסף, הספר מכיל גם שני נספחים, אחד המדריך צעד אחר צעד בבדיקה כלכלית האם אפשר לפרוש מעבודה והשני, שבו עוסק גם הבלוג באתר זה, מציג את מסקנות מחקרי באשר לדרכים להשגת בריאות אופטימלית.
להלן הפרק הראשון בספר:
הקדמה והצגת החברים לדרך
גן עדן
אי טרופי. ענפי עץ הקוקוס משתפלים למים תכולים. זהו גן העדן בו פגשתי לראשונה את אדם ר'. על החול הלבן ריצד כתם כתום, מדורה קטנה, עליה צלו הוא ושני חבריו דגים שדגו זה עתה. בתום הארוחה שבו למחנה בו הם מתגוררים עם עוד שישה עשר גברים, נשים וילדים. בסוכה הגדולה, שבה הם מבלים יחד את שעות הפנאי שלהם, נשכב אדם ר' על מיטה ולצידו בנו הצעיר. הם שכבו חבוקים זמן רב בלא תנועה. מאוחר יותר הגיעו חברים ממחנה שכן לביקור. המבקרים התיישבו על רגליהם של כל אחד מהגברים המארחים תוך חיבוק, בגוף ערום, ארוך ומלא רוך. שיח הרעים לא פסק לרגע. אף אחד לא מיהר לשום מקום. אף אחד לא נראה עשיר או עני יותר מחברו.
אם יש ביטוי חזותי לתחושת אושר פשוטה, מתמשכת ועמוקה, אצל אדם ר' ראיתיו.
המחנה של אדם ר' הוקם לפני כשישים אלף שנה על ידי קרוביו שהגיעו אל האי ליטל אנדמן מיבשת אפריקה. אדם ר' השייך לשבט האונגה, חי עד היום בחוף הצפון מערבי של האי שבקבוצת איי אנדמן יחד עם עוד כתשעים איש, המתגוררים שם בקבוצות של כ-20 איש. הממשלה ההודית, שלה שייכים איי אנדמן, אוסרת על כניסת תושבים הודים לאי, וכך הצליחו בני הקבוצה לשמור על אופייה המקורי, כשהם מתגוררים עשרות ק"מ בלבד ממקום ישוב מודרני.
צפייה בסרט הדוקומנטרי 'השבטים האבודים של אנדמן' (Les Iles Andaman – Les Dernieres Tribus") תפגיש אתכם עם אדם ר'. אך גם אם לא תצפו בסרט תוכלו לפגוש את אדם ר', אם תהיו קשובים לנוכחותו. למעשה סביר להניח שכבר פגשתם אותו מבלי לדעת שזה הוא. פגשתם אותו מפני שחלקים מאישיותו נמצאים בתוך כל אחד מאיתנו. הגנים, הקובעים את הפיזיולוגיה, את היכולות וגם את רוב התחושות והתגובות הנפשיות והבריאותיות של כל אחד מאיתנו, התפתחו במשך מיליוני שנה בתנאים זהים לאלה שבהם חי אדם ר'.
השינוי שהתרחש בגנים בודדים בעשרת אלפי השנים מאז עזבנו את דרך חייו ופנינו לדרך חקלאית-תעשייתית הוא מזערי, יחסית לעשרות אלפי הגנים המרכיבים את הגנום שלנו. היום מתרבות ההוכחות המדעיות לכך, שכמו שהגוף עוצב להיזון ממזון של לקט וצייד, כך גם המוח שלנו עוצב לחוש בנוח ולהשתלב בדרך חיים דומה לזו של אדם ר' – בקבוצות קטנות, אוטונומיות ושוויוניות, החולקות את הצייד ללא חשבון של תמורה ובהן כבוד האדם הוא החוק היחידי.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, או אולי בניגוד למה שאנחנו רוצים לחשוב, לפי מרבית העדויות הארכיאולוגיות והאנתרופולוגיות, מוצאנו מאנשים מאושרים.
האם אנחנו יכולים לשוב לגן העדן?
לא יהיה זה כמובן אותו גן עדן. את הגלגל הטכנולוגי, אותו מייצגות המהפכה החקלאית, המהפכה התעשייתית ומהפכת התקשורת והמידע, אין אפשרות ואין צורך להחזיר לאחור.
איך נראה אם כך גן העדן הפוסט תעשייתי?
- לא תהיה עבודה במובן התעשייתי שלה. לא תהיינה מערכות היררכיות, שבהן מבצע כל אחד רק קטע קטן ומתמחה מתהליך הייצור. לא תהיה עבודה, במובן של איבוד מוחלט של האוטונומיה האישית, לא יהיה מעקב שעות עבודה ולא תהיה גישה חופשית ממקום העבודה לחיי המשפחה בכול עת על ידי המחשב והטלפון הנייד.
- יהיה פנאי פיזי ונפשי ליצור ולתחזק קשרים רגשיים ואינטלקטואליים משמעותיים עם בני משפחה, חברים ועוד אנשים מעניינים שנבחר לבלות במחיצתם.
- אפשר יהיה ללמוד נושאים חדשים ומעשירים בכול יום, לשחק במשחקי ספורט ולנסוע לעיתים קרובות למקומות יפים ומעניינים.
- יהיה שוויון. לא נרגיש נחותים מבני מיננו ולא נרגיש עליונים עליהם.
- נהיה בעלי אוטונומיה כלכלית ואישית מוחלטת.
- לא נסבול מכאבים או חוסר נוחות בעקבות מחלות.
עם הגדרה כזו של גן העדן, יש לבדוק מהם השינויים הנדרשים בחיינו כדי להתקרב למאפיינים אלה.
וכאן וידויי האישי – פרשתי מעבודה בגיל 52 ואני מרגיש שחיי אינם רחוקים מהאוטופיה הזו.אינני עובד יותר במערכת מסחרית או תעשייתית. אני חוקר נושאים המעניינים אותי וכותב עליהם. זוהי, אם תרצו, עבודה, אך לא עבודה במובן המקובל של מכירת זמני ומאמצי עבור תמורה כספית. אני מקדיש לפעילות זו כשמונה עד שתים עשרה שעות ביום וזאת מבחירה חופשית מלאה. יש לי יותר אנרגיה נפשית, ואם יש צורך, גם פיזית, להקדיש לבני משפחתי. אני לומד נושאים חדשים ועוסק בתחומי הספורט האהובים עלי בכול עת שאני חפץ. אני נוסע לחו"ל פעם – פעמיים בשנה ואינני מרגיש תלוי כלכלית באף אחד. כן, קשה להאמין אך אני מרגיש שהצלחתי 'להבריז' לגן עדן בלי שאף אחד ירגיש.
דעת ומודעות
בפרקים הבאים של הספר אפרט את המרכיבים של גן העדן המודרני וכיצד, בעזרת אומץ וחשיבה יוכלו, לפחות חלק מהקוראים, לנסות 'להבריז' אליו.
הפתרון שמציע ספר זה הוא לגמרי אישי. אין כאן כוונה לתקן את העולם אלא את חייו של הפרט בו.
הספר יוצא מתוך הנחה, שהדחף שלנו לנצח ולשלוט בסביבה בעזרת התרבות והטכנולוגיה, גורם לנו להתעמת עם הבסיס האבולוציוני המרכיב אותנו כיחידים. האבולוציה היא בעצם מנגנון של השתלבות בסביבה. הציביליזציה היא מנגנון של שליטה בסביבה. מאבק זה בין 'האני' האבולוציוני ו'האני' התרבותי-טכנולוגי הוא הגורם שעוטף אותנו באי נחת מתמשכת.
בסיפור גן עדן התנ"כי, למרות שה'דעת' בעץ הדעת מוגדרת "הַדַּעַת טוֹב וָרָע", האפקט הראשוני שמקנה רכישת הדעת לאדם וחוה הוא דווקא היכולת להביט על עצמם מבחוץ – "וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּים הֵם". כלומר האפקט הראשוני של רכישת דעת הוא לא דעת טוב מרע אלא רכישת מודעות עצמית.
הסיווג של דברים לטוב ורע, נכון או לא נכון, אינו טבוע בנו גנטית. הוא ברובו יישום של כללים תרבותיים שהונחלו לנו על ידי כל הגורמים המחנכים של התרבות – הורים, מורים, לחץ חברתי ותקשורת המונים. סיווג לטוב ורע, לפני שמפתחים מודעות עצמית גבוהה, סוגר את הדעת. מודעות עצמית גבוהה פותחת את הדעת. מודעות עצמית גבוהה גורמת לנו להבין עד כמה אנו ערומים מתחת למחלצות ולאיפור שהלבישה עלינו התרבות.
גיבוש מודעות עצמית מפותחת משמעותה היא חגיגת העירום הזה, חגיגת היכולת לבדוק בכול פעם מחדש את נכונות המשמעות שהוקנתה לנו על ידי התרבות, חגיגת זכותנו ויכולתנו ליצור משמעות משלנו. פיתוח רמה גבוהה של מודעות עצמית מאפשרת לנו להסיר את משקולות הטוב והרע מעל עפעפינו ולראות עולם מדהים ומאתגר הממתין לחקר שלנו. ספר זה הוא מסע לפיתוח מודעות עצמית בדרך מקורית; דרך המשלבת ידע שמקורו לפני עשרות אלפי שנים בשילוב ידע מחזית המחשבה הפילוסופית המודרנית. מודעות עצמית מפותחת היא כלי חיוני בנסיון השיבה לגן עדן. היא מאפשרת להבחין בין תובנות אותנטיות ובין המטען האידיאולוגי המגביל שהועמס על גבנו מאז לידתנו.
לאחר שנרכשת רמת מודעות עצמית גבוהה מגיע הזמן ליישם את התובנות שמודעות זו מקנה. גם כאן מנסה הספר לתת כלים שיעזרו לקוראיו לצלוח את הנהר הרחב הזורם בין רכישת התובנה למעשה השינוי, בדרך לגן עדן.
תרבות – עבודה – זהות
ניתן להסתכל על תרבות כתופעה של ביות עצמי. בד בבד עם המהפכה החקלאית, שעיקרה הוא ביות הצמחים והחיות לפני כעשרת אלפי שנה נאלצנו באופן בלתי נמנע לביית גם את עצמנו. כדי להעניק את תשומת הלב התמידית הנחוצה לגידולם של בעלי חיים וצמחים היינו צריכים לסגל לעצמנו משמעת עבודה ולשם כך לדכא את מאוויינו הטבעיים.
לשם ביותנו יצרנו בנוסף למבנים הפיזיים גם מבנים תרבותיים וירטואליים אשר בתוכם אנו אמורים לשכון בבטחה.
עבודה היא מבנה כזה, העומד יציב במרכז הקיום של החברה האנושית. בדיקה יסודית של נחיצותו של מבנה זה לקורא בעת הזו מהווה את אחת ממטרותיה העיקריות של ספר זה. איך קרה שמאז ימי התנ"ך ועד ימינו הפכה העבודה מעונש (על אכילת התפוח מעץ הדעת) לפעילות קדושה (א.ד. גורדון)? התוצאה המקווה של בדיקה זו תהיה יצירת אלטרנטיבה חדשה של עזיבת המבנה המגן אך המגביל הזה ויציאה לדרך חדשה, לחירות, לגן עדן.
פרקים אחרים בספר מתארים גישה שונה מהמקובל לחיים שלאחר הפרישה. העקרונות המוצעים בפרקים אלה מתאימים ברובם גם לתקופת העבודה, אך מובן שקל יותר ליישמם בהיעדר הצורך בהצגת זהות המתאימה לשרידות במקום העבודה.
לאחר דיון בשינוי הנפשי הנדרש לפרישה מוקדמת ומספקת, ניגש לדיון בניהול ההיבטים הכלכליים של הפרישה וסגנון החיים במהלכה.
יצירת חיים חדשים ואף זהות חדשה לאחר הפרישה מעבודה הינה תהליך בלתי נמנע במעבר ממציאות של אדם עובד למציאות של אדם פורש, ובמצב חדש זה נדרשת לו כל העזרה האפשרית.
אז בואו ונכיר מספר ידידים שיעזרו לנו בדרך.
אדם ר'
החבר הראשון בסדר החשיבות, כמו גם בסדר הכרונולוגי, הוא אדם ר'. אדם ר', אותו פגשנו בתחילת הספר, הפך למדריך המשמעותי ביותר בחיי, מצפן המכוון אותי ברגעי ספק.
היעזרות במצפן אינה מצביעה על כוונה להגיע לקוטב הצפוני דווקא. המצפן מציין את הצפון כנקודת הייחוס אשר מאפשרת להתכוון למחוז החפץ אף אם הוא נמצא בדרום.
את הציון הזה, של נקודת ייחוס, מספק אדם ר' באמינות דומה לזו של ג'ירוסקופ משוכלל. הגדרתו של אדם ר' כמורה הדרך הטוב ביותר שכדאי להכיר עשויה לעורר תמיהה, אך אני מקווה שכאשר תגמרו לקרוא את הספר, תכירו אותו היטב ותחושו את מלוא ערכו.
המהפכה החקלאית, אשר התחילה לפני כעשרת אלפי שנה, תלשה את אבות אבותינו מאורח החיים אליו הותאמו אבולוציונית והאיצה את התרחקותנו מאורח חייו של אדם ר'.
התפיסה כאילו הייתה המהפכה החקלאית נקודת תפנית חיובית בקורות האדם, מוטלת בספק על ידי מספר לא קטן של הוגי דעות. היטיב להביע זאת ג'ראד דאימונד שכתב את הספרים 'השימפנזה השלישי', 'רובים חיידקים ופלדה' ו-'התמוטטות'. כל השלושה דנים בהתפתחות האדם והסביבה בעשרות אלפי השנים האחרונות. לדעתו הנחרצת: "המעבר לחקלאות היה הטעות הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית, טעות אשר ממנה לא התאוששנו לעולם".
למרות המהפכות התכופות בדרכי חיינו – המהפכה החקלאית לפני כעשרת אלפים שנה, התעשייתית לפני כמאתיים שנה ולאחרונה המהפכה הטכנולוגית – הגנים שלנו ברובם המכריע, ולפיכך גם המבנה הביולוגי של גופנו ומוחנו, נשארו כפי שהיו בעת ששוטטנו כציידים-לקטים ברחבי הסוואנה באפריקה.
הדרך של האדם המודרני להאיץ את התהליך הביולוגי האבולוציוני האיטי ולעקוף אותו היא מה שאנחנו מכנים תרבות או ציוויליזציה.
השינוי הנדרש בהתנהגותנו כדי לקיים אורח חיים מודרני נרשם במוחנו כתוכנה' (Software) ועובר בלימוד מדור לדור. בדרך זו הוא עוקף את המערכת הביולוגית-הגנטית. מאז תחילת קיומו של המין שלנו, ההומו סאפיינס, באפריקה לפני כ-150 אלף שנה לא היה שינוי גנטי שהגדיל את נפח מוחנו. יש אנשים בשבטים שכנים לשבטו של אדם ר' באיים אחרים באנדמן שהפכו מערביים לחלוטין והם לומדים ועובדים בדיוק באותה יעילות כמו שכניהם ההודים.
ברמה החברתית, בחברות ציידים-לקטים היחסים הבין אישיים הם יחסים של פנים אל פנים, אינטימיים ומתמשכים מינקות לזקנה. העולם המודרני הוא עולם של חיים בערים גדלות והולכות, עולם של יחסי אי-שוויון וניכור חברתי גדל והולך, ומוחנו לא עוצב אליהם.
שינוי מהותי זה באופי היחסים הבין אישיים אחראי לנזקים נפשיים שהופכים את הפסיכולוג לדחוף וחיוני יותר מהרופא.
ברמה הביולוגית, המזון שאנו אוכלים – מגוון דל של פחמימות דחוסות, שמנים בהפקה תעשייתית ומזונות מעובדים אחרים – גורם לסדרת מחלות המוגדרות על ידי מומחים כמחלות הציביליזציה – סכרת, סרטן, מחלות לב, מחלות של המערכת החיסונית, אלצהיימר, פרקינסון ועוד.
איתור הקטעים בהם סטינו מדרך חייו של אדם ר', תיאור תופעות של אי התאמה בין התכתיבים הגנטיים והתכתיבים התרבותיים והתוויית כיוון לתיקון אפשרי הם הנושאים שבהם יעסוק הספר.
חשוב להדגיש שאין כאן המלצה לוויתור גורף על ההיצע החומרי של העולם המערבי. יתרה מכך, הטכנולוגיה ורמת החיים הגבוהה הבאה בעקבותיה הן אלה המאפשרות לנו היום את השיבה לגן עדן בתנאים משופרים. אלו חיים שאינם מנותקים מההישגים של התרבות המודרנית, אך תואמים יותר את הצרכים פיזיים והנפשיים אליהם הותאמנו במשך מיליוני שנות התפתחות, ואשר אותם נטשנו כדי לשרוד בעולם המסחרי והתרבותי.
אין לי מושג איך קוראים לאותו בן יפה לשבט אונגה שראיתי בסרט על האי ליטל אנדמן, אך לאחר שנים של לימוד ומחשבה עליו ועל חבריו לגזע האנושי בשבעת מיליוני שנות קיומו, אני מרגיש שאני מכיר אותו היטב ופעמים רבות הוא עונה לי על שאלותיי עוד לפני ששאלתי אותן. הוא המצפן והוא המצפון. אני מרגיש את נוכחותו הביולוגית בתוכי ואליו אני שואף להתחבר. כדי להתחבר אליו צריך להכיר אותו ללא התוויות שהדביקה לו יריבתו – התרבות האנושית המודרנית.
פרננדו פסואה – הסרת המסכה
החבר השני שילווה אותנו, אם כי ממוקם מאחורי הקלעים, הוא פרננדו פסואה. פסואה היה משורר וסופר, אחד מענקי הספרות של המאה ה-20. אם לא שמעתם את שמו אתם בחברה טובה. רבים אחרים וביניהם אורייני ספרות לא שמעו עליו גם הם. למרות זאת סמכות מקצועית עליונה כמו זו של רומן יעקובסון, הבלשן ואיש הספרות, שמאמריו על הלשון הפואטית נלמדים בחוגים לספרות בכול אוניברסיטה בעולם, אמר עליו: "השם פרננדו פסואה דורש להיכלל ברשימת האמנים העולמיים הגדולים שנולדו בשנות השמונים (של המאה ה-19): סטרווינסקי, פיקאסו, ג'ויס,… כל תכונותיהם … מתגלות כשהן מרוכזות במשורר הפורטוגלי". אילולא היה פרננדו פסואה כותב בפורטוגזית יכול להיות שהיה נקרא בעולם ברמת תפוצה והערכה קרובה לזו לה זוכה שייקספיר.
ייחודו של פסואה טמון ביכולתו להגיע לשיא בביטול האגו; סוג של ויתור על המסכה המגנה עלינו בפני העולם. אינני חושב שהגעה לרמת איבוד האגו של פסואה היא אפשרית או רצויה, אך גם כאן, כמו אצל אדם ר', הגדרת הכיוון המוחלט מאפשרת שימוש בו כנקודת ייחוס.
לפסואה עשרות הטרונימים – נפשות מומצאות, לעיתים בעלות סיפור חיים שלם – שבזהותם הבדויה השתמש פסואה לכתיבת ספריו ושיריו. ההטרונימים, מלשון פסבדונימים, משמשים לפסואה תחליפי-אני וקיומם של כה רבים מהם ביצירתו מדגיש את פלסטיותו של המושג 'אני' בעיניו של פסואה. כפי שיתברר בהמשך, ההכרה בהיות חלק גדול של 'האני' תוצאה של הבניה תרבותית חיצונית היא חיונית לשינוי, שכדאי לעבור לאחר הפרישה מהעבודה כדי לקיים חיים מלאים ובעלי משמעות.
פסואה הוא תופעה ייחודית בעולם הכתיבה. במהלך חייו, בין השנים 1935-1888, פרסם רק ספר אחד ומספר שירים. למרות שפרסם מעט יחסית היה ידוע בחוגי הספרות בליסבון כמשורר מוערך, ואף ערך ירחון ספרותי במשך שנים רבות. עם מותו, ערירי כפי שחי, נתגלתה בחדרו תיבה ובה 27,000 עמודים כתובים. הכתבים כוללים שירה ומחזות, כתבים ביקורתיים ופילוסופיים, טקסטים העוסקים במיסטיקה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה וגם רומנים.
בליסבון הקימה ממשלת פורטוגל מכון (Casa Fernando Pessoa) שתפקידו הוא להוציא לאור את יצירתו של פסואה. עד כה ראו אור עשרות כרכים ומפעל ההוצאה לאור עתיד להמשך עד אמצע המאה ה-21.
יומנו – 'ספר האי נחת' (הוצאת 'בבל', בתרגומו של יורם מלצר) כולל קטעי יומן מחשבות שאסף במשך עשרות שנים. הספר מעיד על חשיפה עצמית מוחלטת כלפי עצמו ובעצם מעשה הכתיבה גם כלפי אחרים. הוא מגיע למסקנות מדהימות בעומקן לגבי האדם וחייו, אשר מתוארות בסגנון לשוני שגאוניותו פורצת מכול משפט.
על הגותו של פסואה נכתבו ספרים שלמים אך לענייננו, משפטים כמו "אותה אפיזודה של החלום שאנו מכנים מציאות" או: 'אני נוכח בי בתחפושות השונות שאני חי בהן' או: 'התפשטתי מהווייתי העצמית באופן כזה שמבחינתי להתקיים משמעו להתלבש' יכולים לשמש דוגמאות אחדות לגישתו לגבי המציאות, שהיא למעשה רק תפיסת המציאות ולגבי היות 'האני' אוסף של תחפושות.
לדידו של פסואה, אנחנו מחברים את סיפור חיינו בדיעבד וקובעים מה היא המציאות מתוך שלל מחשבותינו (חלומות), בעוד שמה שקיים באמת הוא רק שלל מחשבותינו. כמו שהמציאות היא בחירה של חלום מתוך מספר חלומות, כך 'האני' הוא בחירה של תחפושת מתוך מבחר תחפושות שאנחנו מדמיינים לעצמנו.
מתוך כתביו ברור למדי שפסואה עצמו ויתר במודע על התהילה והשפעתה על האגו כדי שיוכל להמשיך לכתוב מנקודת מבט נקייה ואמיתית ככול האפשר, בלא שיתפתה לתחזק איזושהי תדמית שתיווצר לו בעקבות התהילה. בספר האי נחת הוא כותב: "חבריי אומרים לי שאהיה אחד המשוררים הגדולים ביותר בתקופתנו…..אך האם אני יודע אל-נכון מה משמעות הדבר גם אם יתממש? האם אני יודע איזה מין טעם יש לכך? אולי לתהילה יש טעם של מוות וחוסר תועלת, ומן ההצלחה עולה ריח של ריקבון?".
פעמים רבות אנחנו פוגשים אומנים שמאבדים מן המקוריות, החידוש והאותנטיות של יצירתם לאחר שזכו בתהילה. הם הופכים שבויים במצוות האגו שלהם ללכת בתלם שיצרו הצלחתם ומעמדם. פסואה ויתר במודע על הצלחה, כדי להימנע מסכנותיה הידועות: יהירות, ניכור ולעיתים בעקבותיהם – כישלון.
הוויתור על האגו מסתבר אצל פסואה כחיוני בדרך לתובנות כה עמוקות. כך יכול פסואה לשמש לנו מורה הדרך לחשיבות של הוויתור (כמידת יכולתנו הדלה) לפחות על חלק מהאגו ולנוכחותם החמקמקה של דברים הנראים לנו לכאורה כאושיות קיומנו.
הנה שיר קטן שכתבתי בעקבות ביקור (דמיוני) בליסבון: אוויר צנוע עוטף את המהלכים ברחובות ליסבון: האינאני של פסואה משתהה בכול קרבתםאפיקורוס
החבר השלישי שילווה אותנו הוא אפיקורוס, מגדולי הפילוסופים היוונים, שפעל באתונה במאה השלישית לפני הספירה.
אפיקורוס המליץ על פרישה מוקדמת מעבודה כמתכון לחיי אושר. הוא לא רק נאה דרש אלא אף נאה קיים ובגיל שלושים ושש פרש מעבודתו כמורה. בכך הקדים באלפיים ומאה שנה פילוסוף גדול אחר, פרידריך ניטשה, שגם הוא פרש מעבודתו באוניברסיטה בגיל דומה.
היום המושג אפיקורוס משמש בעברית כדי לתייג אדם שאינו מאמין באלוהים, אך אפיקורוס עצמו דווקא האמין באלים ואף כתב זאת במפורש. למרות אמונתו בקיומם הוא הגיע למסקנה שגורל בני האדם אינו באמת מעניין אותם. לדידו הם בכלל עסוקים בענייניהם האליים ואינם מגיבים כלל למנחות ולטקסים שבני האנוש עורכים עבורם. מסקנתו אם כן הייתה שהאירועים הטובים, כמו גם הרעים, העוברים עלינו הם מקריים ולכן האלים אינם מגבילים את חופש הבחירה שלנו. הבסיס לתורת האושר שלו הייתה ההבחנה שכל חיה בטבע שואפת למקסימום הנאה או למינימום סבל.
אפיקורוס האמין בשלוש הח'תים – חירות, חברות, חשיבה (או חקירה), כמרשם לחיים מלאי סיפוק. הוא הקים ליד אתונה מושבה לפורשים מוקדמים שנקראה 'הגינה', בה חיו הוא וחבריו שפרשו מעבודתם ובה גידלו את מזונם, נהנו מחירותם ושוחחו שיחות פילוסופיות עד רדת הלילה. מושבות דומות נבנו בעקבות תורתו של אפיקורוס ברחבי העולם ההלני והחזיקו מעמד במשך מאות שנים.
עדות לפופולריות ולחשיבות של אפיקורוס, גם כארבע מאות שנה לאחר מותו, ניתן למצוא בחורבות העיר היוונית אונואנדה (Oenoanda, כיום בתורכיה). באונואנדה בנה אחד מעשירי העיר קיר אבנים גדול בכיכר השוק שעליו נחרתה תמצית תורתו של אפיקורוס. עד היום התגלו אבנים המכילות כ-6,500 מילים, והארכיאולוגים מעריכים שהכתובת הכילה
כ-25,000 מילים (חצי מתכולתו של ספר ממוצע בן ימינו) חצובות על קיר בגודל של כ-260 מ"ר. לפי הממצאים התייחס לפחות חלק מהטקסט לדבריו של אפיקורוס בדבר הצורך בצרכנות נבונה. תארו לעצמכם היום קניון ובו שלט בגודל 260 מ"ר המטיף לצרכנות נבונה בסגנון "אל תקנה מה שאינך באמת צריך". אין לזה כל סיכוי שהרי כיכר השוק, הקניון של ימינו, הופרטה מזמן ולבעליה לא יכול להיות כל עניין בעידוד צרכנות נבונה.
אפיקורוס היה אחד הפילוסופים הפוריים אי פעם. הוא חיבר כ-300 ספרים. יצירתו המרכזית 'על הטבע' הכילה 37 כרכים. כל הכרכים של 'על הטבע' אבדו, אך עיקרי הגותו נשארו במכתבים שנשמרו, ובהם סיכם את תורתו וכן בכתבים של ממשיכיו לאורך הדורות. גם מתנגדיו שציטטו קטעים שלמים מיצירתו, עזרו לשימורה.
מר פוסטמודרן הדה-קונסטרוקטור פוגש את אדם ר'
החבר הרביעי אינו אדם כי אם סוג מיוחד של פילוסופיה.
פוסטמודרניזם הוא צורת חשיבה שהתחילה להתפתח משנות השבעים של המאה ה-20. בעיקרה כופרת צורת חשיבה זו בקיומה של איזושהי אידיאולוגיה שתוכל אי פעם להיחשב כאמיתית. לפי הפוסטמודרניזם אין בעצם אמת אחת אובייקטיבית. כל אמת נחשפת בסופו של דבר כפרשנות. מקור הפרשנות בהבניות תרבותיות חיצוניות המרכיבות את מערכת האמונות של האדם המפרש.
לאחר שהוגדרה כפוסטמודרנית, נמצאו סימני דרכה של פילוסופיה זו בכתבים של הוגי דעות מכול התקופות, החל באפיקורוס, שהתנגד לדעותיהם של הסטואים ואפלטון בדבר קיום רשימה בלתי ניתנת לערעור (אמיתית) של מידות טובות, וכלה באב המודרני המוכר של הפוסטמודרניזם – פרידריך ניטשה, שהיה ממבשרי החשדנות כלפי כל אידיאולוגיה (אלוהים מת).
פוסטמודרניזם הוא מפעל חשיבה עצום המשתרע על כל תחומי החיים – מארכיטקטורה דרך אומנות, פסיכולוגיה והיסטוריה ועד מדע וכמובן פילוסופיה.
לענייננו, לדרכו של השוקל פרישה מעבודה, חשובים שני היבטים מרכזיים של הפוסטמודרניזם: טכניקת הפירוק החשיבתי וההכרה במותם של האידיאולוגיות הגדולות.
טכניקת הפירוק החשיבתי פשוטה להסבר אך אינה קלה לביצוע. הפירוק כרוך בבדיקה מחדש של כל העובדות וההנחות המסתתרות מאחורי המושג, שנחשב עד אז לאמיתי. כל המפעל התרבותי האנושי הוא כר לפירוק החשיבתי הפוסטמודרני.
הפירוק מופעל בראש ובראשונה על מושגים שנחשבים כמובנים מאליהם או אמיתיים. הבדיקה היא בדרך כלל בעלת היבט היסטורי מתוך מגמה למצוא את המקום ואת הנסיבות שבהם הפך המושג לאמת שאינה צריכה הוכחה. אם הפירוק נעשה בשיטה פוקויאנית (בדרכו של הפילוסוף מישל פוקו), כי אז נוסף על מעשה הפירוק ניסיון לאתר את מערכת הכוחות החברתיים שפעלה כדי להסיר את הספק מהמושג.
מפעל פירוק זה הביא את מבצעיו למסקנה מהפכנית שקשה מאוד לקבלה – אין אמת במובן הקלאסי שלה, אין דבר הנכון-תמיד עמיד בפני כל ניסיון ערעור. במקום אמת אחת ויחידה העומדת לעולם, מדבר הפוסטמודרניזם במונחים של 'קונסטרוקט' – הבניה תרבותית. כל מושג, כל אמת המשמשת אותנו ביום יום, כמו למשל המושג 'עבודה', הוא לדידו של הפוסטמודרניזם תוצאה של הבניה תרבותית. ההבניה התרבותית היא עצמה תוצאה של פעולה של כוחות חברתיים היסטוריים שפעלו להבנות
את המושג כאמת.
לפי הפוסטמודרנים אותו כלל חל על המושג 'אני'. גם 'האני' הוא תוצר של הבניה תרבותית – קונסטרוקט. זו תוצאה שקשה לנו לקבל, לפחות לא כמסקנה כוללת. מצד שני איננו יכולים להתעלם מקיומו של מרכיב משמעותי באישיותנו שהוא מובנה תרבותית. בחינה של המרכיב הזה בכלים פוסטמודרנים מעוררת בנו תחושת שחרור וחרדה גם יחד. מינון תחושת השחרור מצווים תרבותיים שאבד עליהם הקלח, או החרדה מפני איבוד גבולות תלוי באישיותו של הסובייקט (כינוי מועדף ל'אני' אצל פוסטמודרנים).
טכניקת הפירוק לא נחסכת בסופו של דבר גם מהאידיאולוגיות הגדולות. גם אלוהים הופך למושג לשוני הראוי לחקירה וכך גם יתר האידיאולוגיות הגדולות, כולל אידיאולוגיות של צדק חברתי.
יהיו כאלה שהניתוח הפוסטמודרני ומסקנותיו יעוררו בהם ייאוש. ההווה מסתבר כאוסף של אשליות המחוזקות בטיח מתפורר של כוח, אך יש אחרים שהפוסטמודרניזם מעורר בהם דווקא תקווה. הפוסטמודרניזם מתברר כתפיסה אנטי-אידיאולוגית הנחוצה כדי להחזיר את כיוון המחשבה מאידיאולוגיה לביולוגיה. זו השיבה מדרך הצווים התרבותיים, שיצרו את המצב הפוסטמודרני של ניכור וחוסר תקווה. זו הדרך חזרה לשימוש במצפן הנמצא במטען הביולוגי שלנו, המצפן שהתווה את דרכנו בהצלחה במשך מיליוני שנה לחיים בהרמוניה עם גופנו ונפשנו. זו הדרך חזרה לחיים כמין בין המינים, דרך אשר אותה התחלנו לאבד לפני עשרת אלפים שנה עם בוא המהפכות החקלאית-תעשייתית-טכנולוגית, אשר ניתקו אותנו בקצב גובר והולך מהטבע.
במילים אחרות, ההבניה היחידה העמידה בפני פירוק בשיטה הפוסטמודרנית היא ההבניה הביולוגית. כל ניסיון להתעלם ממנה יסתיים בכישלון. ייתכן שבעוד מספר רב של דורות גם המבנה הגנטי שלנו ישתנה באופן מהותי. אז נוכל לומר שתנאי החיים שלנו הגיעו להרמוניה עם המערכת הביולוגית, "ובא לציון גואל". עד אז כדאי לנו לייצר כמיטב יכולתנו בד' אמותינו תנאים, בהם נוכל לחיות עם התזונה והערכים הראשוניים של אוטונומיה ושיוויון, שלפיהם עוצבו גופנו ומוחנו במשך מיליוני השנים האחרונות.
הכרת המבנים הביולוגיים-נפשיים הטבועים בנו והדרך לחיות בהרמוניה איתם בתנאי חברה מודרנית והפירוק המחשבתי של המבנים התרבותיים שאינם רלוונטיים עוד לפורש מעבודה, זוהי מטרתו של הספר.
נספחים – פיננסים ובריאות
הנספח הפיננסי מציע שורת צעדים קלים לבדיקת היכולת הפיננסית לפרוש מעבודה ולשיטת מעקב כלכלי שוטף לאחר הפרישה. לאחר הרכבת רשימה של נכסים רלוונטיים ותחזית הכנסות והוצאות, מחושבת תשואה שהשגתה תאפשר פרישה. השימוש בתשואה כבסיס להחלטה מאפשר לקורא להעריך את מידת הסיכון הכלכלי הכרוכה בהחלטת הפרישה. אותו מודל יכול לשמש את הפורש להערכת שוטפת של מצבו הכלכלי לאחר הפרישה.
קשה להתעלם מהשפעותיה של הסטייה מאורח החיים של ציידים-לקטים על בריאותנו. לפי מחקרים ארכיאולוגיים ואנתרופולוגיים ובניגוד למקובל עלינו היום, היה הצייד-לקט בריא באופן יחסי אלינו היום. אורך חייו היה מפתיע בהתחשב ברמת ההגנה הנמוכה מפגעי הטבע ובהיעדר תרופות ורופאים. כפי שיפורט להלן, בניגוד לדעה הרווחת, לא מעט מהציידים-לקטים הגיעו קרוב לגיל שמונים, בתנאי שצלחו בשלום את שנות הינקות והילדות. תזונתם ואורח חייהם במשך מיליוני שנה כציידים-לקטים היוו את הבסיס להתפתחות האבולוציונית של כל מערכות גופנו. הנספח שלהלן מתאר את התוצאות הבריאותיות המרות של סטייתנו מאורח חיים זה ומציע דרך מעשית להקטנת הסטייה ולמניעת חלק ממחלות הציוויליזציה.
| מה אמרנו? מה עושים? | |
|
|
