לייר קית' (Lierre Keith) הייתה טבעונית במשך כ-20 שנה. לייר היא לוחמת זכויות מקצועית, אישה שמוסר הוא עיסוקה העיקרי. אני לא אומר את זה בזלזול. מי שקרא את הפוסט הזה יודע שדעתי היא שמוסר חיוני לנו כמו חמצן. והיא לא היחידה שהפכה את העיסוק במוסר למקצוע. חלק גדול מהחוגים לפילוסופיה והחוגים למחשבה דתית (מחשבת ישראל, מזרח אסיה) עוסקים בשאלות מוסריות. במחשבה שנייה גם חוגים להיסטוריה, ספרות סוציולוגיה, תיאטרון, אמנות ובטח עוד אחרים שלא חשבתי עליהם עוסקים לא מעט בכך. בקיצור מוסר, בצורתו הלא מתחסדת, הוא עסק רציני.
ללייר יש גם כשרון כתיבה ענק. האמת, יש משהו משפיל (במובן הטוב של המילה) בחוויית הקריאה של כתיבתה, במיוחד למי שחושב שהוא כותב לא רע.
אז לייר קית' הייתה טבעונית ועכשיו היא לא. לא צריך להיות גאון כדי לנחש באיזה כיוון היא שינתה את טעמה אם אני מביא כאן את סיפורה. כן, לייר היא כיום Low Carber , 'מדילת פחמימות' או 'א-פחמימאית', אם להסתכן בניסיון תרגום למושג שהולך ונהיה רווח ברשת לתיאור אדם המקיים את העיקרון של דיאטה תואמת אבולוציה, דלת פחמימות.
לייר שינתה את הדיאטה שלה בעקבות בעיות בריאות בהן לקתה בהיותה על דיאטה טבעונית. מכיוון שמוסר הייתה הסיבה היחידה להיותה צמחונית החל מגיל 16, היא החליטה לבדוק את העובדות מאחורי אי המוסריות כביכול של אכילת מזון מן החי. היא גילתה שבורות בסיסית ביותר מנחה את טיעוני הצמחוניים. ספרה 'המיתוס של הצמחונות' הוא התוצאה. בספר היא מנפצת בעזרת עובדות את המיתוס שלצמחונות יש איזשהו יתרון מוסרי על אכילת בעלי חיים. להיפך, היא טוענת שלמרות שכוונותיהם של הצמחוניים הן כנות ללא ספק (היא יודעת מניסיון אישי) למעשה המגמה של מעבר ליותר ויותר מזון צמחי היא שנמצאת לא מוסרית, כאשר נעשה החשבון הכולל.
באתר שלה מציגה לייר את 14 העמודים הראשונים מתוך ספרה. הנה מספר ציטוטים:
"זהו לא היה ספר קל לכתיבה. לרבים מכם הוא לא יהיה ספר קל לקריאה. אני יודעת. הייתי טבעונית במשך כמעט עשרים שנה. אני מכירה את הסיבות שאילצו אותי לאמץ דיאטה קיצונית והן כולן נעלות, אפילו אצילות. סיבות כמו צדק, חמלה, כמיהה נואשת ומכילה-הכל לתקן את העולם. להציל את כדור הארץ – העצים האחרונים הנושאים עדות לזמנים, שאריות הטבע הפראי אשר עדיין מזינות מינים הולכים ונכחדים, דוממים בפרוותם ובנוצותיהם. להגן על הפגיע, חסר הקול. להאכיל את הרעב. לכל הפחות להימנע מלקחת חלק באימה של גידול בעלי החיים בחוות-חרושת."
בהמשך היא אומרת: "אני רוצה שהחיים שלי יהיו קריאת קרב, איזור מלחמה, חץ מכוון ומשוחרר לתוך הלב של השליטה: הפטריארכאליות, אימפריאליזם, תיעוש, כל שיטה של כוח וסדיזם. אם הדימויים הצבאיים שלי גורמים לך לניכור אני יכולה לנסח את זה אחרת. אני רוצה שהחיים שלי- הגוף שלי יהיו מקום שבו הארץ מטופלת באהבה, לא נזללת, מקום שבו לסדיסט לא יינתן משכן, מקום שבו חדלה האלימות. "
וקטע אחר: " ספר זה הוא ניסיון לכבד את הכמיהות העמוקות ביותר שלנו לעולם צודק. וכמיהות אלה לחמלה, לברות-קיימא, לחלוקה צודקת של המקורות לא ישורתו על יד הפילוסופיה והקיום של הטבעוניות. הטעו אותנו. לנגני חמת החלילים של הטבעוניות היו את הכוונות הטובות ביותר."
כאן עוברת לייר לדבר על עובדות.
לדבריה כל החישובים שנעשו כדי להוכיח שגידול חיות למאכל צורך יותר מדי משאבים התבססו על האכלת בעלי החיים בגרעינים (בעיקר תירס). אך החישוב מוטעה לחלוטין בגלל שגרעינים היא לא הדיאטה הטבעית של בעלי חיים אלה: "במשך רוב ההיסטוריה של המין האנושי בהמות לא היו בתחרות איתנו. הם אכלו מה שאנחנו לא יכולנו לאכול – צלולוזה – והפכו אותה לאוכל שכן יכולנו לעכל – חלבונים ושומן. גרעינים יגדילו באופן דרמטי את קצב הגידול של פרות לבשר ויצור החלב של פרות לחלב. הם גם יהרגו אותם. שיווי המשקל הבקטריאלי העדין בקיבותיהן ייהפך חומצי ומזוהם."
אי הבנה זו נובעת מבורות, בורות שחוצה לאורך ולרוחב את המיתוס הצמחוני, החל בטבע החקלאות וכלה בטבע החיים. אנחנו תעשיינים עירוניים ואיננו מכירים את המקורות של המזון שלנו. זה כולל צמחונים למרות טענתם לאמת. זה כלל גם אותי, במשך 20 שנה. כל מי שאכל בשר היה בהכחשה. רק אני התעמתתי עם העובדות. בטח, רוב האנשים שאכלו בשר מחוות החרושת לא שאלו את עצמם מעולם מה מת ואיך מת. אך למען היושר, גם רוב הצמחונים."
כאן מגיעה לייר לטיעון המרכזי שלה נגד הצמחונים, שבסופו של דבר ניזונים מגידולים חקלאיים חד צמחיים (שדות שבהם גידול מסוג אחד בלבד):
"האמת היא שחקלאות היא הדבר ההרסני ביותר שבני אדם עשו לכדור הארץ ויותר מאותו הדבר לא יציל אותנו. האמת היא שחקלאות מחייבת הרס סיטוני של מערכות אקולוגיות שלמות. האמת היא שחיים אינם אפשריים בלי מוות, שלא משנה מה אתה אוכל, מישהו חייב למות כדי להאכיל אותך.
אני רוצה חשבונאות מלאה, חשבונאות שהולכת מעבר למה מת על הצלחת שלך. אני שואלת על כל מה שנהרג כדי שאותו מזון יגיע לצלחת שלך. זו השאלה היותר רדיקאלית, וזאת השאלה היחידה שתייצר את האמת. כמה נהרות נסכרו ורוקנו, כמה ערבות נחרשו וכמה יערות נכרתו, כמה שכבת קרקע עליונה מזינה הפכה לאבק והתנופפה לרוחות? אני רוצה לדעת על כל המינים – לא רק הפרטים אלא כל המינים – האינדיאנים הצ'ינוקים, הביזונים, הדרורים החגביים, הזאבים האפורים. ואני רוצה יותר מרק מספרים של אלה שמתו ונעלמו. אני רוצה אותם חזרה.
למרות מה שאמרו לכם ולמרות יושרם של האומרים, אכילת גרעיני סויה לא תביא אותם חזרה. תשעים ושמונה אחוז מהערבה האמריקאית נעלמה, הפכה לגידול אחיד של דגנים עונתיים.
ממשיכה לייר:
"הרוב העצום של האנשים בארה"ב לא מגדל אוכל, שלא לדבר על לצוד או ללקט אותו. אין לנו דרך לשפוט כמה מוות טבוע במנה של סלט, קערה של פירות או צלחת בשר. אנחנו חיים בסביבה עירונית, בלחש האחרון של היערות, אלפי מילין מרוחקים מהנהרות החרבים, ערבות, ביצות ומיליון היצורים שמתו בשביל ארוחת הערב שלנו. איננו יודעים אפילו איזה שאלות לשאול כדי לדעת."
בהמשך מנפצת לייר כמה 'עובדות' בטיעוניהם של הצמחונים. על כך בפוסט הבא.
שנהיה בריאים
מיקי